תעלול מאת דומניקו סטרנונה 265 עמודים. סבא נכד נאפולי דיוקן כן וחי להפליא של אמן זקן, ושל זקנה בכלל. אין להחיל את דמותו של דניאלה על כל הזקנים, אלא שמול גודש הדימויים הסטריאוטיפיים והשטחיים של הזקנה המציפים אותנו, שנעים בין הקוטב של זקנים־צעירים־בנפשם לקוטב של זקנים־מתפוררים־וגוססים, זקן יחידני לחלוטין מגלם בתוכו את האפשרות הכללית של זקן־אדם, זקן־אנושי, זקן שחורג מן הזקנה כמסגרת הגדרה עצמית בלעדית. ״אני לא סובל לדבר אל הילד ולהגדיר את עצמי ׳סבא׳. אני לא סבא, אני אני. אני לא גוף שלישי, אני גוף ראשון״, כותב סטרנונה.
