תיאור:
לאופולד קרקואר 1890-1954 אדריכל וצייר.
קרקואר היה אמן שיצר בשני תחומים. ציור ואדריכלות. ביצירתו קיים קשר עמוק בין שני תחומים אלה. כביכול נולדים בנייניו מתוך הנוף שצייר. והנוף הוא סביבות ירושלים, בה חי קרקואר כל שנותיו בארץ, מיום בואו ב-1925 ועד מותו ב-1954.
הוא נולד וגדל בווינה במשפחה שהיתה מתבוללת מבלי לאבד את צביונה היהודי-מצב דברים אופייני לחלק גדול של יהודי ווינה. ההשערה היא שהוא היה קשור בדרך כלשהיא לחוגים אנארכיסטיים-סוציאליסטיים עם קשר ציוני כלשהוא. דחף אותו גם אליהם אותו רוח הלך רוח של החדשות שרווח אחרי מלחמת העולם הראשונה, אמונה בשינוי ערכים, בתמורה חברתית. והתמורה לא באה. אלה שהתיימרו לחוללה, הסוציאל-דמוקרטים לא עמדו בדיבורם. הם יכלו ליצור עולם חדש ולא עשו דבר" נהג לומר. אכזבה זו היא בוודאי שדחפה אותו למקום שבו התחוללה תמורה, לארץ ישראל החלוצית, ששאפה לשלב תמורה לאומית-יהודית בתמורה חברתית. סימוכין לדבר אפשר לראות בעובדה שבמשך כל שנות חייו בארץ היו לקראוקר קשר עם חוגים קיבוציים. חלק גדול וחשוב של עבודתו כאדריכל נעשה בקיבוצים. ודאי פעל בו גם גורם יהודי, לאומי, אם גם היה חבוי מאחורי אימרות לגלגניות. אליהו רפפורט, שכתב ב-1919 מאמר תחת הכותרת "האקס-פרסיוניסט קראוקר" ראה משהו ספיציפי יהודי ברישומו:"כשתופסים את מהותם הם נראים יהודיים." כאמור, יחסו ליהודים ולארץ היה לגלגלני אבל חביב במיוחד היה עליו ספורו משנת שירותו כקצין בצבא האוסטרי, הסיפור על אותו חייל יהודי מגליציה שהוא מפקדו, דרש ממנו במסדר שיכפתר כראוי את מדיו וזה הגיב:"שטויות, אדוני הסגן, הוא רוצה לעשות ממני חייל ממש." אכן, חייל ממש ויהודי הם תרתי דסתרי. ועל כך אהב אותו קראוקר, את החייט הנלעג מגאליציה. באופיו היה נוטה לסרקאזם ולא חסך את שבט לשונו לא מידידידיו לא מהחברה ולא מהארץ. ידיעתו בלשון העברית היתה מוגבלת, דבר שמנע ממנו בארץ ולחיים המתרקמים בה. היתה זו חיבה מתוך לגלוג או להיפך, לגלוג מתוך חיבה-בנוסח קודמו הגדול היינריך היינה. הוא היה שייך לאותו פסיפס אנושי, רב- גווני ורב- לשוני, מלא סתירות-היישוב היהודי המתהווה בארץ -ישראל. קרקואר היה אמן ארצישראלי, אפשר כמעט להגיד ירושלמי. מעט ידוע על עבודתו ויצירתו לפני עלייתו לארץ. עיקר יצירתו ומקור השראתו כאן. הווה אומר, הוא לא סתם החליף את מקום מגוריו, הוא ממש עקר את את עצמו, מגדות הדנובה ונטע עצמו בקרקע חדשה בהרי יהודה. ההסתגלות הנפשית אל הנוף החדש-ואולי יש להגיד ההזדהות אתו-דרשה זמן רב וזו ודאי הסיבה שתפוקת רישומיו מצומצמת בשנותיו הראשונות בירושלים:אבל היא גוברת בשנות השלושים, בעיקר ממחצית עשור זה. הוא היה שתקן. על שנותיו בווינה היה זורק לפעמים הערה כלשהיא. פרט לביקור קצר באיטליה, זמן מה לפני מותו, לא יצא מהארץ במשך שלושים שנות חייו בה. קראוקר לא היה פופולארי במובנה של הרגיל של המילה. לא רבים ידעו להעריכו כערכו, מעריכיו היו בעיקר ציירים, אדריכלים ואנשי קיבוצים שונים. הוא היה, במובן ידוע, נחבא אל הכלים. ולא-דווקא מתוך ענוותנות יתר. היתה זו ענווה מתוך גאווה, מתוך ידיעת ערך עצמו, מתוך זלזול בכל דבר חיצוני, בגינונים למיניהם, רתיעה מכל רמז לפירוסמת. ואכן, תצוגות של יצירותיו בציור ובאדריכלות ומאמרים עליו בעתונות ובכתבי -עת לאמנות נתרבו לאחר מותו.
תוכן העניינים:
האדם
רישומים
האדריכל
עבודות אדריכלות
תולדות חיים
רשימת בניינים
תערוכות ואוספים
נספח א
נספח ב
93 עמודים
