תיאור:
הספר מציג מבחר של יצירות מהסיפורת הישראלית במרכזו עומדת התנסות בחוויות אבל על מותו של אדם קרוב.
העיון ביצירות נשען על שני עוגנים:מצד התימאטיקה פונה הספר אל הפסיכולוגיה כדי לברר את הרלוונטיות של תיאור האבל במקובל בתחומן של פרקטיקות אלה למחקר הספרות. הדגם התרבותי מהווה מעין רקע ומסגרת-ההתייחסות אפשר להעמיד לצידו את ההתנהגות הקונקרטית של הדמויות ולשאול:האם ספרות מאשרת את התבונה שהשגיו המדעים, מדעי האדם והחברה השונים, או האם הספרות חותרת אל תובנות שונות?העוגן השני עליו נשען נהדיון הוא פואטי:היצירות הנבדקות מהבחינה הסטרוקטוראלית וחשיפתן של מבני העומק ושל האופוזיציות הבסיסיות המייצגות את הטקסטים נעשית במסורת הפואטיקה הקוגניטיבית. חיבורם של שני העוגנים מראה כיצד נאבקת היצירה על עיצוב חד פעמיותו של האדם המתאבל נגד מגמות תרבותיות של הכללה ונירמול. ההתאבלות מתגלה כתחום מובהק של תרבות, שבו מנסה הממסד לגבש את הפרטים לקבוצות מוכללות ומוגדרות:עדות המזרח מול אשכנזים, ילדים מול מבוגרים, הורים שכולים מול מוסדות הנצחה, רומנטיקאנים מול בורגנים, זקנים מול צעירים, חריגים מול קונפורמיסטים. תרבות הכלל לרוב תירבתה ובייתה את האבל כדי שיהיה נוח לבריות, כדי שלא יפרוץ מעבר לגבולות הדקורום החברתי, כדי שאפשר יהיה לחיות ליד האבלים בלי שצערם ועמידתם הקרובה אל המוות תאיים על חיי הכלל ותערער את יסודותיהם. הספרות נותנת פתחון פה לתכנים שהתרבות הרשמית דוחה. הספר מצטיין בדייקנות הביטוי ובשטף ההרצאה ובמהלכו מוארים גם הסיפורים היותר מוכרים באור חדש ומפתיע.
חנה נווה מרצה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. ראה ספרה: סיפורת הווידוי-1988.
249 עמודים.
