צרו קשר
אנחנו כאן בשבילכם! ספרים וספרי יד שנייה | בוקספר, booksefer
חייגו אלינו עכשיו:
04-8663451
פנו אלינו בדוא”ל:
booksefer@gmail.com
רוצים שנחזור אליכם בהקדם?
השאירו פנייתכם כאן
booksefer@gmail.com
טלפון: 04-8663451
האתר הראשון שלך
לספרים יד שניה וחדשים!
ספרים וספרי יד שנייה | בוקספר, booksefer
השובל הארוך אוטוביוגרפיה דניה לוין

השובל הארוך אוטוביוגרפיה דניה לוין

יצא לאור על ידי ראובן מס , בשנת 1998
  • שפה:
  • נושא: ביוגרפיות יהודים וישראלים
  • סוג כריכה: קשה
  • מצב הספר: מצויין
מחיר: 80.00 ₪
לסל הההזמנות שלי >
שם המחבר: דניה לוין

תיאור: שולמית גבע, מבקרת ספרות על הספר:דניה לוין: השובל הארוך/אוטוביוגרפיה של חלוצה, רקדנית ובמאית 235 עמודים. בשנת 1922,כשהיא בת 19, עלתה דניה לוין, ילידת טורקיסטן לארץ ישראל. למרות אהבתה למשחק וריקוד, וגם העובדה שכבר הייתה בעלת ניסיון בשניהם, התכוונה להפוך לפועלת בנין. למה? כי "הארץ זקוקה לידיים עובדות, ולא לרגלים רוקדות" (עמ' 29). הנה ניסוח שיכול היה להפוך לאחת מסיסמאות הציונות החילונית. בספרה של לוין עוד כמה דוגמאות לניסוחים מדויקים, חדים כתער, נכונים כל כך. אבל, היא מספרת, "לא עלה בידי להימלט מהאומנות, למרות החלטתי" (עמ' 35). בתקופה הראשונה ניצל בעיקר ארגון ההגנה את יכולותיה. היא העבירה כלי נשק בין עמדות, ולצורך כך הפעילה את מלוא כושר המשחק ויכולת האלתור בהם ניחנה. שני כישורים אלה לוו אותה, כחוט השני, כל חייה. הם אפשרו לה להיחלץ מקשיים ומצוקות אינספור. כל אלה היא מעלה בספר המעניין והמיוחד שלפנינו. מעט מאוד מנוחה ורווחה היו לה לאורך כל שנות חייה. אבל לוין נחנה בעולם פנימי עשיר, ויש בה מידה רבה מאוד של חוש הומור ויכולת התבוננות מן הצד באירועים בעת התרחשותם. אלה אפשרו לה לצלוח את הקשיים שנערמו, ללא הרף, בצידי מסלולי חייה, ולעיתים גם במרכזם. בצעדי מחול חוצה דניה לוין את ראשי הפרקים של ההיסטוריה היהודית בת זמנה. הנה כך נסעה ללמוד בברלין, ומול עיניה החל הנאציזם להרים ראש. אלא שממש אז היא מסיימת את לימודיה וחוזרת ארצה. עם תום מלחמת העולם השנייה להופיע בפני ניצולי שואה באירופה. סיפור אותה שליחות (פרק ו': "בשליחות למחנות שארית הפליטה" (עמ' 122-177) הוא החשוב והמרכזי בספר, בתוכנו, בזווית ההתבוננות המיוחדת שלו, ובנדירות החוויה שהוא מתאר. לוין מציגה כאן, בצניעות המאפיינת את ספרה, אחד מן התיעוד המדויקים והנוקבים של תקופה ואירועים שבדרך כלל מוזכרים בקיצור נמרץ, אם בכלל, הן בספרי ההיסטוריה והן, ובמיוחד, בספרים האישיים. כשישה חודשים נדדה דניה לוין בין מחנות פליטים ועקורים. היא הופיעה בפני ניצולי שואה, פליטי מחנות, מבוגרים וילדים. כך עשתה עד שכלו לגמרי כל כוחותיה הפיזיים הנפשיים, וגם זה בשלב בו הקורא מתפלא שהחזיקה מעמד עד אז. היא חוזה במאבקי ההתגברות של יחידים, באסוף השברים, בחזרה האיטית לחיים. היא מופיעה בפני אנשים היושבים באולמות קפואים פרוצי חלונות, לא מתלוננים ולא זזים, מקבלים את ההופעה בחום ומודים במחיאות כפיים נרגשות, ובה בשעה גם במנהלים ורכזי תרבות שמרמים אותה, מבטיחים ולא מקיימים, נעלמים ברגע שצצה בעיה, משקרים בלי לעפעף. גם אחרי המלחמה, לאורך שנות קיום תיאטרון "אורים" שהקימה, המשיכה להיתקל בפנים הפחות נעימות של אנשי התרבות: הפרת הבטחות, התחמקות מעבודה מעשית, להבדיל מייצוג של כבוד וכיוב' (עמ' 213), בקשות חוזרות לכרטיסי חינם (עמ' 217) ועוד. ניסיונות מתסכלים לגיוס כספים לתיאטרון. מבטיחים ושוכחים, מושכים וגוררים "לחצו את ידי, אמרו שהרעיון נפלא, והשליכו אותי מכל המדרגות . . . טוב שהייתי רקדנית ולמדתי ליפול"(עמ' 197) היא מתמצתת את התהליך, במילים איתן יכול להזדהות כל מי שניסה אי פעם להעלות רעיונות חדשים בפני גופים ממוסדים. לוין גם מצליחה לבטא היטב את הצורך הקיומי של אמן בהופעה. לא חושב איפה, לא חושב בעבור מה, וכמעט לא חושב בפני כמה. היא מעבירה בעוצמה את תסכול האמן בעמידתו מול עסקני תרבות, מול ציניות של מנהלים וגזברים. ספר מעניין מאוד. (פורסם בשינויים קלים ב"מעריב ספרים וספרות, 2.4.1999)" פורסם ב 7 בפברואר 2006 10:33 במדור ביקורות ספרים אישיים |