בחזרה לקהיר רוברט דסה אסיר הפרשה פרשת הביש
ויקיפדיה בקיצור
"העסק הביש" (או, בצורה שגויה דקדוקית, "העסק ביש" [1] שבה השתמשו אז) הוא כינוי שניתן לאחר מעשה לפעולת חבלה כושלת של ישראל במצרים. בעת תכנון הפעולה וביצועה, היא נקראה "מבצע סוזנה". עקב חשאיותה לא דובר עליה במפורש, אלא רק בכינוי הקוד "העסק הביש". כשלונה של פעולה זו עמד על סדר היום הציבורי במשך שנים רבות והביא למשברים פוליטיים, שזכו לכינוי הכולל "פרשת לבון" או "הפרשה".
שיחות שהתנהלו בין מצרים לבריטניה, בתחילת שנות ה-50, על פינוי הצבא הבריטי מתעלת סואץ, גרמו לדאגה בישראל. מודיעין צה"ל העלה רעיון לחבל בחשאי במתקנים מערביים במצרים, כך שהפעולה תיראה כאילו נעשתה על ידי מחתרת לאומנית מצרית, ובכך לפגוע ביחסים שבין מדינות המערב למצרים [3]. לביצוע פעולות החבלה הפעיל המודיעין הישראלי את החוליה של אברי אלעד, שהורה לאנשיו להתחיל בפעולות חבלה. ב-2 ביולי בוצעה הפעולה הראשונה: אנשי הקבוצה הטמינו מטען חבלה קטן בתא דואר באלכסנדריה, וגרמו לשריפתו. ב-14 בחודש בוצעה הפעולה השנייה: מטענים מתלקחים הונחו בספריות האמריקאיות בקהיר ובאלכסנדריה וגרמו לשריפות. הפעולה השלישית תוזמנה ל-23 ביולי, יום השנה למהפכת הקצינים, וכוונה נגד בתי קולנוע בקהיר ובאלכסנדריה. פעולה זו נכשלה על מדרגות קולנוע "ריו", כאשר מטען תבערה התלקח בטרם עת בכיסו של פיליפ נתנזון, שנעצר במקום. באף אחד מהמקרים לא גבו פעולות החבלה הללו קורבנות בנפש.
מכיוון שהמידור בקבוצה לקה בחסר, נעצרו בזה אחר זה חברי התא מאלכסנדריה, ואחריהם גם אנשי התא הקהירי. 13 חברי החוליה נלכדו בחודש אחד, יולי 1954, והועמדו לדין (ולכן כונו בישראל בשם "נידוני קהיר"). היחיד שלא נעצר היה אברי אלעד, שהצליח להתחמק בטיסה מסחרית ממצרים. מאיר מקס בינט, שהמצרים טענו שהיה ראש החוליה, היה למעשה איש מודיעין ישראלי, שפעל במצרים בנפרד מאנשי החוליה, וכנראה נתבקש רק להעביר כסף לאנשי החוליה. לאחר חמישה חודשים של עינויים וחקירות, התאבד בינט בכלא המצרי ב-21 בדצמבר 1954. חברי החוליה נשפטו בבית דין צבאי מצרי, המשפט החל ב-11 בדצמבר 1954. אב בית הדין היה יוסוף דיגווי, אשר מונה כשנתיים לאחר מכן, ב-1956, למושל רצועת עזה, במקומו של הגנרל עגרודי, ונפל בשבי הישראלי במבצע קדש. ב-27 בינואר 1955 ניתנו פסקי הדין הבאים:
הצנזורה הצבאית בישראל הטילה איפול כבד על פרסום פרטי "העסק הביש", ובמשך שנים רבות הייתה ההתייחסות לנושא זה במילות קוד וברמזים בלבד. אפילו בשנת 1967, 13 שנים לאחר האירוע, תיארה אותו האנציקלופדיה העברית במילים הסתומות: "פעולה ביטחונית, מפוקפקת מבחינה מדינית ומוסרית, שנערכה בצורה כושלת בקיץ 1954 בחו"ל ושעלתה בחייהם של כמה יהודים, גרמה נזק מדיני לישראל ופגמה בכבודה". לדברי עורך האנציקלופדיה, ישעיהו ליבוביץ, הצנזורה הפעילה לחץ על האנציקלופדיה בעניין תוכנו של ערך זה. סגן שר הביטחון, צבי דינשטיין, הכחיש דברים אלה, וטען שהצנזורה הביאה לתיקונה של מילה אחת בלבד.[4]
ראש הממשלה באותה עת, משה שרת, והרמטכ"ל, משה דיין, לא היו מעורבים בפעילות זו. הראשון שניסה לברר מי אחראי לתסבוכת זו היה שרת, שמינה לשם כך ועדת שניים, ועדת אולשן-דורי, שכללה את נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, ואת הרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי. הוועדה לא הצליחה לרדת לשורש העניין, וכתבה: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון, עם זאת, איננו בטוחים שלבון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו" [5]. בעקבות פעילות הוועדה, התפטר מתפקידו שר הביטחון דאז, פנחס לבון, אף שטען כי לא נתן את ההוראה.
אברי אלעד, מפעילן הישראלי של החוליות במצרים, שכונה "האדם השלישי", הואשם שפעל כסוכן כפול, והסגיר את אנשיו למצרים. במהלך משפטו, טען שבצה"ל זויפו מסמכים, וניתנו עדויות שקר במטרה לטייח את האחריות לעסק הביש. טענה זו החלה ויכוח פוליטי נוקב בשאלת האחריות לפעולה זו, ויכוח שזכה לכינוי קוד - "הפרשה", ולאחר מכן "פרשת לבון". השאלה שייצגה ויכוח זה במלוא עוזו הייתה "מי נתן את ההוראה?".
לאחר התפטרותו של לבון בפברואר 1955, התמנה בן-גוריון לשר הביטחון במקומו, ולאחר מכן נבחר מחדש גם לתפקיד ראש הממשלה. כותב דוד בן-גוריון בספרו "דברים כהוויתם":
| "עד שנת 1960 לא הגיע אלי שום הד מ'פרשת 1954' ... ביום 5.5.1960 בא אצלי לבון ואמר לי ששמע ... כי זויפו תעודות בצה"ל... מיד הטלתי על מזכירי הצבאי לבדוק העניין " | ||
בן-גוריון מוסיף כי ביקש גם הקמת ועדת חקירה בעניין "האדם השלישי", שהיה קשור ב"עסק הביש", "ועדת כהן", שהוקמה בעת שהותו של לבון בחו"ל. לבון, על ידי מזכירו, ביקש מבן-גוריון את ביטולה. בשובו לישראל, נפגש לבון עם בן-גוריון ביום 26 בספטמבר 1960, ודרש את טיהור שמו מן האחריות ל"עסק הביש". בן-גוריון סירב ואמר לו: "פנחס, אני לא פסלתי אותך, אבל אני איני שופט, ואיני יכול לזכות אותך". לבון פירש זאת כהתחמקות, ותקף בחריפות את שמעון פרס, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון בתקופת "העסק הביש", ואת מי שהוזכר רק בכינוי "הקצין הבכיר", בנימין גיבלי, שעמד בראש אגף המודיעין של צה"ל. גיבלי טען שקיבל הוראה בעל פה משר הביטחון, לבון. ועדת בירור שמינה הרמטכ"ל חיזקה בממצאיה את טענותיו של לבון, אך בן-גוריון דחה ממצאים אלה.
בשנת 1960 פורסם רמז ראשון לציבור על "הפרשה". עשה זאת אורי אבנרי, בשבועונו "העולם הזה", באמצעות סיפור מתח בדיוני לכאורה שנקרא בשם "פרשת אלכסיס" ובו תיאור מאבק מודיעיני בין יוון לטורקיה, שדמויותיו ועלילתו תאמו את עובדות הפרשה והאישים שנטלו בה חלק.
הממשלה החליטה למנות לבירור נוסף ועדה שהורכבה משבעה שרי ממשלה, שכללה נציגים מכל מפלגות הקואליציה. הוועדה כונתה "ועדת השבעה" וכללה את שר המשפטים. פנחס רוזן, נציג המפלגה הפרוגרסיבית שכיהן כיו"ר הוועדה, ואת השרים לוי אשכול ובכור-שלום שטרית נציגי מפא"י, ישראל ברזילי נציג מפ"ם, יצחק בן אהרון נציג אחדות העבודה, משה חיים שפירא נציג המפד"ל ובנימין מינץ נציג פועלי אגודת ישראל [6]. ב-25 בדצמבר 1960 הגישה הוועדה את מסקנותיה, שבהן נקבע פה-אחד שלבון לא נתן את ההוראה, ואף לא ידע על הפעולה במצרים. בעקבות מסקנות אלה, התפטר בנימין גיבלי מצה"ל. לימים התברר כי עדויות קציני אמ"ן בפני ועדת אולשן-דורי היו מתואמות, ומסמך שהוצג בפניה זויף כנראה על ידי דליה כרמל, מזכירתו של גיבלי (שבמשך שנים רבות בחרה לשתוק ולא לגלות את אשר עשתה). על פי הסופר שבתי טבת, בספרו "עונת הגז", נבעו חילוקי הדעות בין אשכול ובין בן-גוריון בעניין זה, מן העובדה כי המזכירה דליה כרמל, הייתה באותו הזמן ידידתו האינטימית של אשכול, וסיפרה לו כי אכן זייפה את המסמך, לדרישת גיבלי (בוועדה טענה כי זייפה את המסמך, אולם, חזרה בה, בחקירת המשטרה לאחר מכן).
בן-גוריון לא הסכים לכך שוועדת שרים תיתן זיכוי לשר, ודרש שקביעה כזו תעשה על ידי "ועדה משפטית". לפי דרישתו, עד לבירור כזה לבון יודח מהזירה הפוליטית, ותישאר בתוקפה קביעת ועדת אולשן-דורי שפסקה על "תיקו" (אי-הכרעה הנובע מחוסר במידע). בציבור נוצר הרושם כאילו בן-גוריון רואה בלבון אויב אישי, ורודף אותו על לא עוול בכפו. מרכז מפא"י שהתבקש להכריע בסכסוך זה, קיבל את דרישתו של בן-גוריון, והדיח בשנת 1961 את לבון מהתפקיד שבו נשא באותה עת, מזכ"ל ההסתדרות, ומחק את לבון מרשימת מועמדי המפלגה לכנסת.
דרישתו של בן-גוריון ל"וועדת חקירה משפטית" והתנגדותו העקרונית ל"תעודת זיכוי" הניתנת לפוליטיקאי על ידי ועדת פוליטיקאים, לא הייתה מובנת לציבור באותה עת ו"הפרשה" (או כפי שכונתה "פרשת לבון") פגעה ביוקרתו של דוד בן-גוריון, וכנראה, הייתה בין הגורמים שהניעו אותו להתפטר מראשות הממשלה, בשנת 1963, תוך שהוא מדגיש שהתפטרותו היא "בשל סיבות אישיות שאינן קשורות לשום בעיה ממלכתית". הוא המשיך להיאבק על דעותיו, ובפרט תקף את יורשו, שנבחר לתפקיד על-פי המלצתו, לוי אשכול. מגובה בחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה, פסל בן-גוריון את מסקנותיה של "ועדת השבעה", ותבע מאשכול לערוך בירור משפטי של הפרשה. משלא נתקבלה תביעתו, החליט בן-גוריון ב-1965 להקים את רפ"י (רשימת פועלי ישראל), ואחריו הלכו רבים מתומכיו ובהם שמעון פרס. בעקבות כך, גורש דוד בן-גוריון יחד עם כמה מתומכיו ממפא"י, על ידי בית דין של המפלגה. זמן קצר לאחר מכן, הצטרף גם משה דיין לרפ"י. הרשימה התמודדה בבחירות לכנסת השישית וזכתה ב-10 מנדטים בלבד.
"האדם השלישי", אברהם זיידנברג (אברי אלעד), מפעיל החוליה במצרים, הצליח להימלט ממצרים. הוא פותה להגיע לישראל, הועמד לדין באישומים שונים ונידון ל-12 שנות מאסר, שהופחתו בערעור ל-10 שנים, אותן ריצה בבידוד בכלא רמלה. לאחר שריצה את תקופת מאסרו ירד לארצות הברית, ושם נפטר בשנת 1993.
אחדים מהשותפים לעסק הביש, שישבו במאסר במצרים, שוחררו במסגרת עסקת חילופי שבויים שנערכה לאחר מלחמת ששת הימים (עוד אחת מחידות הפרשה היא מדוע לא שוחררו כבר בחילופי השבויים שלאחר מלחמת סיני). בשנת 1988 נמנתה מרסל ניניו, אחת מחברי החוליה, עם מדליקי המשואות בטקס פתיחת יום העצמאות. פיליפ נתנזון נפטר בישראל בחודש מאי 2004.
חללי פרשת עסק הביש הובאו לקבורה בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל בירושלים, בצמוד לקבריהם של חללי מחתרת ניל"י. גופתו של מאיר בינט הובאה לישראל בחשאי, ונקברה בטקס הלוויה סודי בחלקה נפרדת בהר הרצל.
אייל כפכפי, משה שרת ופרשת לבון, מתוך הציונות: מאסף כ"ג לתולדות התנועה הציונית והיישוב היהודי בארץ ישראל, עמ': 352-331