סארטר וסימון דה בובואר וולטר ואן רוסום"הייתי לבוגד ונותרתי כזה" כותב סארטר. "אין כל מועיל בדבר שאטיל את עצמי, ראשי ורובי, אל תוך הגשמת תוכניותי, או שאשכח את עצמי בעבודה שבה אני שקוע מתוך ריכוז עליון, או ברגעי כעס או ידידות: מאוחר יותר אשוב ואכחיש את עצמי. אני מודע לכך, אני רוצה בזה, ובעיצומה של התשוקה אני כבר בוגד בעצמי באמצעות ציפייה משועשעת לבגידותי העתידות." כיצד איפוא חיו זה עם זה, בדירותיהם הנפרדות ובחדרי מלון מרופטים, שניים מגדולי האינטלקטואלים של צרפת, במשך יותר מחמישים שנה?כיצד ומדוע שמר סארטר, שראה בפיתוי את אמנות חייו, ל'קסטור' שלו, כפי שנהוג לכנות את סימון דה-בובואר, וחרף כל פרשיות האבהבים מהצד של שניהם?וכיתד השפיעו יחיס היחסים עם הוגי הדיעות של האכזסנטנציאליזם על חייה ועל יצירתה של הסופרת סימון דה- בובואר? לוולטר ואם-רוסום, מסאי ומבקר, ומרצה צעיר באוניברסיטת קלן, יש תשובות לכל השאלות הללו, תשובות מקריות ובחלקן מדהימות: "ברור למדי, שקסטור קולטת את המסר היטב ועם זאת נותרה רגועה לגמרי. הרי ייתכן שזה זמן רב הפגינה אלגנטיות שקטה בסובלה את מלאכת השיגול המיוזעת של סארטר בגופה רק מתוך נדיבות..." האתר:בסופו של דבר-ביקורים בחדרי המיטות. *
