חרוזים מבין קפלי המניפה פועה שלו תורן היו היו שני משוררים ירושלמים לא חשובים שחשבו שהם חשובים. היא, חשבה עצמה לג'ין אוסטין. שוטטה בין גבעות מגופנים, כשידה העדינה העטופה בכסייה לבנה עם מונג'טים, אוחזת בעדינות מעוררת רחמים בקת השמשייה, בעלה הולך שני צעדים מאחוריה כשבידו שתי כסאות מתקפלים, עד שבחרו להם גבעונת, שם פתח המשורר הלא חשוב את הכסאות המתקפלים והציע לה אחת, נטל ממנה את השמשיה וקיפל אותה והניח לצד כסאו. אחר-שלף מסלסלת קש, בקבוק יין זול, מזג לעצמו כוסית וגם לה ושניהם ישבו והביטו בנוף העוצר נשימה של עין- כרם, וחיכו למוזה. המוזה הגיעה אליהם, לא במלוא עוצמתה אלא מנומנמת, עצלה משהו, לא במיטבה. ואז, ג'ין אוסטין הישראלית, קיפלה את שמשייתה מתוצרת אנגלית ידועה, ביקשה מהמשורר הלא חשוב שיכין את הקסת והדיו, יניח על לוח העץ המיוחד לכך ואז החלה לכתוב חרוזים כשהיא נזהרת שקפלי המונג'טים שלה לא יגעו בדיו הטריה, ואז היא מסרה את כתב ידה המרטיט לבבות להוצאת יבנה והוצאת יבנה הדפיסה את ספריה הלא חשובים. לעולם, תזכר ג'ין אוסטין שלנו כאחת שתרגמה את שיריו והגיגיו של אחד בשם טאגורי. את הספר עצמו, היא הקדישה לבעלה, חיים, משורר לא חשוב שהוא כל -כך היה לא חשוב שהוא הוציא אנתולוגיות של אחרים וספר לא חשוב על פגישותיו עם אנשים פשוטים ברחובות ירושלים. אבל שניהם נבחרו כראשי אגודות הסופרים העברית לנסיעות לחו"ל לכנסים של סופרים לא חשובים ולמשוררים לא חשובים. עיטורי הספר-פועה שלו תורן. "המשוררים הצעירים בארץ?זרזירי עט ולא יותר!" פסקה ג'ין אוסטין מירושלים על המשוררים דויד אבידן וויזלטיר.
