ימים של לענה ודבש סיפור חייה של אסתר ראב אהוד בן עזר

ימים של לענה ודבש סיפור חייה של אסתר ראב אהוד בן עזר אסתר ראב 599 עמודים, פורמט גדול  אסתר ראב  נולדה וגדלה במושבה פתח תקווה, שהוריה, לאה ויהודה ראב, נמנו עם מייסדיה. העריצה את אביה שהיה דמות מיוחדת ביישוב העברי, וגם שנים אחר כך תיארה אותו בצורה מיוחדת. בין השאר סיפרה כי הייתה בוכה כאשר הוא נאבק במחלת הלב שלו, שהחלה לאחר ויכוח עם יהושע שטמפפר במושבה. בהיותה בת 15, אסר עליה אביה ללמוד בבית הספר של המושבה, בו למדו במעורב בנים ובנות. התנגדותו פגעה בה, ולפי דבריה אף השפיעה עליה לאורך שנים. פתח תקווה ונופיה השפיעו עליה רבות, אותם היא מתארת כך: "מראה המושבה היה עצוב קצת. הבתים היו רחוקים זה מזה וסגורים, והתריסים על פי רוב מוגפים; האנשים היו חדשים בארץ... והאנשים הלכו בצורה אחרת, תנועות אחרות עשו, תנועות של עבודה... אנשים אלה היו מיוחדים במינם, ואני חושבת שזה לא מקרה שהם היו מיוחדים. אני רואה אותם כמו תמונה של חלום, לגמרי בהתחלה, איך אנשים מתנועעים. ואיך הם מדברים, וכיצד כל זה אין לו שום רקע מאחוריו. בהיותי כל כך קטנה, כר הרגשתי שזה דבר שבא רק פעם אחת, בצלצול. הדיבור, לא רק מפני שהוא עברי, צלצל בחלל ריק; מסביב היה חלל ריק. אני הרגשתי את החלל הריק מסביב, שום יישוב אחר לא הורגש, לא שמעו שום דבר... סביבת פתח תקווה הייתה יפה. אינני יודעת, אולי מפני שהבתים היו ריקים... שורת ההרים ממזרח, הרי יהודה, היו בשלל צבעים. בכל שעה משעות היום נראו אחרת, כל שעה הייתה אחרת". היא מתארת כיצד חיה ממש את החקלאות, כיצד היה אביה מודד את התבואה על פי גובהה, וכיצד נעצבה כאשר עקרו כרם יין שנכשל. חייהם במושבה היו קשים, בשל כשלונה של החקלאות במושבה, ובקושי היה מה לאכול. ב-1913 עברה להתגורר בדגניה, עם חלוצי העלייה השנייה. ב-1914 שבה לפתח תקווה בסוף 1921 נישאה בקהיר לבן-דודתה, יצחק גרין, ושהתה כמה שנים במצרים. אחר כך חזרה לארץ והתגוררה בתל אביב עד שנת 1945, ואחר כך חזרה לפתח תקוה. למדה בסמינר למורות ועבדה בהוראה ובחקלאות. את שיריה החלה לפרסם בראשית שנות העשרים. כאשר הוציאה את ספרה הראשון "קמשונים", שלטו בכיפה שתי אסכולות ספרותיות, זו הוותיקה, של ביאליק ובני דורו מצד אחד, והצעירה, שכללה משוררים כשלונסקי ואחרים. אסתר ראב אינה שייכת לשום אסכולה שהיא. היא עצמה הדגישה נקודה זו, ואמרה שחשה קרובה רק ליצחק שנהר. לפי החוקר צבי לוז, קירבה זו אינה מתבטאת בסגנון הספרותי שלהם, אלא בעמידה המשותפת שלהם בשולי הזרם הספרותי. יש בסגנון זה קשר להיותה של אסתר ראב בת הארץ, החשה חופשייה במרחבי האדמה, ואומנם היא כונתה באופן "המשוררת הצברית הראשונה". השפעת הארץ נוכחת בכל כתיבתה, בתיאורים המופיעים בשיריה, בלשון הפשוטה והארצית שבה היא משתמשת ובסגנונה התמציתי, החד לעתים. מתוך קרבתה לארץ החשופה, היא מסתייגת מן הכרך, ובשיר "תל אביב" היא כותבת: איכה אבך ודמעה אין, הל?ך וטפ?ף ברגלי מרי על חול אדמתך - את. לא גרן ולא זית (...) הארץ, נופיה, צמחיה והחי שבתוכה שימשו משוררים רבים החל מימי העליות הראשונות, אך ראב ייחודית בכך ש'שירי הארץ' שלה אינם ניסיון להביע מתוך עולמה את האהבה לארץ, אלא הם עצמם עולים ומתפתחים מתוך חווית הארץ, שלעתים מכוונת אליה במפורש ולעתים משמשת כמצע לנושא אחר. כך כותבת ראב על "עריסות החול" של המולדת: לעולם בם אנוע אחוזת קסם לא נפתר, ורקיעים שקופים רוחשים על מחשכי ים עצים שקפא. ראב כתבה ב"חרוז חופשי", ואף שקדמו לה בכך משוררים כדוד פוגל ויוסף צבי רימון, מייחד אותה החופש הפשוט שבכתיבתה, שאינו מבקש להשתחרר מעולה של מסורת ספרותית אלא עומד בפני עצמו. רוב שיריה נכתבים כשטף אחד, ללא חלוקה מקטעת לבתים. סגנון זה שלה, עם חווית הארץ, פותר לעתים קונפליקטים, מאחד בין קצוות נפרדים. ניתן למצוא למשל קטע כזה: סבתות קדושות בירושלים, זכותכם תגן עלי: ריח סמדר ופרדסים פורחים עם חלב אם השקיתי (...) היחס בין ישן לחדש, בין המסורת למודרניות מוצג כאן בצורה פשוטה, בניגוד למתח המובע בשירי ביאליק למשל, ואף בשיריו של המשורר הדתי י"צ רימון. הקשר המשותף לארץ ולנוף מאפשר את הקשר עם העבר, כפי שהיא כותבת באותו שיר: "שבע אטבול בים תיכון/ לקראת דוד אלופי המלך... ועם דבורה תחת התומר/ אשתה קהוה ואשוחח...". שירי האהבה שלה נובעים אף הם מאותה חוויה בסיסית של הארץ, ועל כן מוצגת בהן דמות חדשה ומיוחדת של האשה האוהבת. הרומנטיות הרגילה מוחלפת באווירה 'צברית': ככה תאהבני ולבך עלי יום יום תקרע - יען רעיה לעולם לך לא אהי; יען רק על מרומי הצער ננוחה האהבה שהיא מציעה איננה אהבה ביתית ונינוחה, אלא אהבה של טבע פתוח, פראי וכואב. אהבה שיכולה להתקיים רק "על מרומי הצער". קמשונים (שירים), בהוצאת הדים, תר"ץ 1930. שירי אסתר ראב (כולל "קמשונים"), בהוצאת מסדה, תשכ"ד נובמבר 1963. תפילה אחרונה (שירים), בהוצאת עם עובד, 1972. המיית שורשים, מבחר שירים מתוך ספריה הקודמים, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1976. אסתר ראב, ילקוט שירים, מבחר שירים ומבוא על שירתה, עריכה ומקורות: אהוד בן עזר וראובן שהם. בהוצאת "יחדיו" ואגודת הסופרים העברים, 1982. גן שחרב, מבחר סיפורים ושבעה שירים, התקין לדפוס: אהוד בן עזר, בהוצאת תרמיל, משרד הביטחון, 1983. לאחר מותה כונסה יצירתה לשני ספרים: כל השירים, המהדיר: אהוד בן עזר, בהוצאת זמורה-ביתן, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, יצאה בשנת ה - 100 להולדתה של המשוררת, 1994. כל הפרוזה, המהדיר: אהוד בן עזר, כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, בהוצאת אסטרולוג, 2001. סקעח